בריאות ומשפחה

מה הקשר בין הורות ביום יום ובין ‘פסיכולוגיה התפתחותית’?

“אני מבקשת שתשבי פה ותהיי בשקט!”

“ביקשתי שתהיי בשקט, את מפריעה לשיעור! שבי!
” אני כועסת מאוד, להיות בשקט או שאני לא אבוא אתך לפה יותר!”

לא מזמן נתקלתי באימא שהגיעה עם בתה בת השנתיים וחצי לצפות בחוג ג’ודו של אחיה הגדול בן השש. החוג נמשך כ 50 דקות ובאותו הזמן נדרש מהצופים לשבת בשקט על מנת לא להפריע לילדים ולמדריך. אותה אימא רצתה לצפות בבנה, ודרשה מבתה הקטנה סבלנות ושקט במהלך השיעור. הכעס של האם הלך והתגבר על הקטנה שמלבד שתיים שלוש דקות לא הצליחה לשבת במקומה ולצפות מבלי לנסות להיות אקטיבית (לעלות על מזרון ולנסות לחקות את אחיה בתרגילים שהוא עושה), כל כמה דקות הגיעה לאימא וניסתה לשוחח אתה, פנתה לאחיה בשאלות, החלה לשיר שיר שלמדה במעון וכדומה.

אימא שלה החלה לנזוף בה, לאיים, להטיל סנקציות אבל דבר לא הועיל. הצטערתי לחשוב על הכעס שתלך הקטנטונת הזו לביתה בתום השיעור. כך יצא שהאימא סיימה את השיעור כעוסה ומאוכזבת מביתה, חושבת שילדתה ‘בעייתית’ ומעוניינת להעניש אותה על התנהגותה. להרגשתה או שהיא עשתה לה דווקא, או שבתה מוגבלת ביכולת להתאזר בסבלנות.

רגע נזוז הצידה כדי להבין משהו חשוב. ילדים מפתחים את הדימוי העצמי שלהם גם מתוך איך שהם חושבים שרואות אותם הדמויות המטפלות בהם. דרך העיניים של אבא ואימא לומדת הילדה על עצמה, על יכולותיה, על מגבלותיה, על תכונותיה השונות. אז אם התפיסה הניבטת מעינה של האם עליה היא שלילית, זה מה שמופנם בילדה.

בדרך הזו עלולה להידבק בילדה תדמית שלילית זו  ואותה תדמית תשפיע על מערכת היחסים ביניהן וכמובן על התפיסה של הילדה את עצמה. כמה שזה עצוב.

הערך העצמי של הילד נבנה במהלך שנות הילדות ואינו עומד על מקרה אחד כזה או אחר, אך לנו כהורים קשה לפעמים להשתחרר מתדמיות והגדרות ששמנו על ילדינו כבר מגיל קטן. מכירים הורים שאומרים על תינוקם הבוכה ש”הוא ילד עקשן” ? תינוק בן שנה שמסרב ללכת לישון הוא “קשה” או “ילד לא נוח” , ילדה שמתעקשת ללבוש כל יום את אותה השמלה היא “מרדנית”, פעוט בן שנתיים שלא רוצה לעלות על הנדנדה הוא “ילד פחדן” ויש עוד אינספור דוגמאות. עשו עם עצמכם תרגיל מעניין ונסו להחליף כל אחד מהתארים הללו  בפועל בהווה (במקום ‘ילד פחדן’ – ‘הוא חושש להתנדנד’ שזה ציון עובדה ללא שיפוט או הערכה,  במקום ‘ילד קשה’- ‘קשה לו ללכת לישון, לא מעוניין ללכת לישון’ וכדומה). אולי לא קל להתרגל לכך אך שינוי מחשבתי זה בתוככם עושה לפעמים את כל ההבדל. זה דורש תרגול ולוקח זמן להתרגל, אך זה שווה כל שנייה.

עכשיו נחזור לאותה אימא בחוג הג’ודו. מה לדעתכם היה חסר לה על מנת שתפיסתה את בתה תהפוך משלילית לחיובית? י ד ע! אם האימא הייתה יודעת כי מבחינה התפתחותית ‘יבשה’ כמעט ואין ביכולתה של בתה לשבת במשך 50 דקות בשקט, ללא תנועה , או אז הייתה מבינה שהבקשה שלה מראש- לא הייתה מותאמת. על כן אנו מבינים כי על ההורה להתאים ציפיות ליכולותיו ההתפתחותיות של הילד, אחרת הוא מצפה למשהו שאין סיכוי כי יצליח להתממש.

כדי לסייע לנו להתאים ציפיות  מגיע תחום ‘הפסיכולוגיה ההתפתחותית‘ לעזרה: “פסיכולוגיה התפתחותית”- היא המחקר של שינוי האדם לאורך החיים והיא עוסקת בהתנהגויות האופייניות לכל גיל מיום התהוות האדם ועד ליום מותו.

תחום זה של הפסיכולוגיה עוסק במגוון נושאים העוסקים בהתפתחות או בשינוי ובהם: התפתחות קוגניטיבית, התפתחות גופנית, התפתחות חברתית, הבנה מושגית , רכישת שפה, התפתחות מוסרית, יכולת לפתור בעיות” ועוד.

ברגע שההורה ידע מה לצפות מילדו בכל גיל, יותאמו ציפיות ההורה ליכולת האמתית של הילד וכך יימנעו כעסים מיותרים והפרעות במערכת היחסים של הילד וההורה.

בחזרה לאותה ילדה– בהחלט יש השפעה של הטמפרמנט שלה על יכולתה לשבת בשקט לאורך זמן. בהחלט יש השפעה של מערכת היחסים בינה ובין אימה על אותה יכולת ויש השפעה גם על אימון והרגל של הילדה בישיבה ממושכת בשקט. יחד עם כל אלה צריכה אותה האם להבין כי לצפות מבת שנתיים וחצי לשבת במשך 50 דקות ללא ניע ומבלי לדבר זו בקשה מוגזמת הנידונה לכישלון. עדיף להתאים את הבקשות לציפיות לגיטימיות וכך למנוע מריבות ומתחים מיותרים.

השאירי תגובה